"בעזרת השם עוד אתן תקווה לאנשים בעתיד, אבל הלוואי ולעולם לא אצטרך כי כולם יהיו מאושרים" (אלמוג סרוסי הי"ד)
אלמוג נולד ב 18.1.1997 והפך את נירה ויגאל להורים.
לאחר כמה שנים הגיעו למשפחה עמית, להב ושקד שלהם שימש אלמוג אח גדול למופת.
מגיל קטן הוא הצטיין בכל דבר בו עסק - מלימודיו ועד לחוגי הכדורגל והקראטה בהם לקח חלק.
כל חייו דאג אלמוג לעזור, לתת, לשמח ולתמוך בכל מי שסובב אותו.
תמיד שמר על האופטימיות והשמחה, החיוך לעולם לא ירד לו מהפנים ואת הטוב שלו היה אפשר לראות דרך העיניים.
"אחי אני אהיה ראש הממשלה, אדם רגיל לא יכול לקחת את התפקיד"
אלמוג ידע מאז ומתמיד שהוא רוצה להיות לוחם.
אהבתו לארץ ורצונו להגן עלייה בערו בו מאז ומתמיד.
כשהגיע לגיל 18 התגייס אלמוג לסיירת גבעתי וסיים כלוחם מצטיין.
כיוון שלמד ערבית בתיכון נבחר אלמוג להיות מתשאל קרבי ולכן ידע ערבית שוטפת ברמה גבוהה מאוד, דבר שלימים עזר לו רבות בתקופתו בשבי.
הוא תמיד סיפר שהצבא נתן לו תחושת משמעות ושליחות אמיתית בחיים ושהתקופה הזו זיכתה אותו בהמון ערכים וחברים לחיים.
גם למסיבת הנובה נסע אלמוג בין היתר יחד עם שני חבריו לצוות - נועם שי ועמרי אחרק הי״ד שנרצחו באותו יום ארור.
.jpeg)
"אני מוכן להיות קורבן אם זה יוביל לעולם הטוב שאני מדמיין"
אלמוג הספיק לראות ולחוות את כל מה שהיקום מציע לנו.
הוא האמין שהניצול האידיאלי של הזמן הוא לראות עולם.
אלמוג טייל כמעט בכל מקום אפשרי (ברחבי ארצות הברית וברחבי אירופה והמזרח - סהכ ביותר מ 17 מדינות).
הכרת התרבויות הנוספות והיציאה מהבועה בה אנחנו חיים ריתקו אותו והביאו לו הרבה תובנות לחיים.
גם את ארצנו היפה דאג לחרוש מצפון ועד דרום עם מיקו - הג׳יפ סוזוקי ג׳ימני שלו.
"אני נהנה מהדברים הקטנים ושמח כל כך בחיי"
בטיולו להודו הכיר אלמוג את אהבת חייו שחר גינדי ז״ל.
שחר, ילידת חולון, בת 25, בת הזקונים של רונית ויגאל ואחותן של עדי ושני.
אלמוג ושחר היו יחד שלוש וחצי שנים ואלמוג תיכנן להציע לה נישואין בינואר שאחרי.
הם גרו יחדיו שנתיים וחצי באריאל ששם למדו באותה אוניברסיטה (אלמוג הנדסה אזרחית ושחר פסיכולוגיה) ושניהם היו צריכים להתחיל את שנתם האחרונה ללימודים.
ב 7.10 שחר נפצעה מירי ואלמוג ניסה להצילה בכל דרך אפשרית.
לאחר שאלמוג נחטף נותרה שחר פצועה בשטח מבלי לקבל עזרה שעות רבות ולא שרדה.
מאותו רגע נותר אלמוג בשבי במשך 11 חודשים בלי הידיעה מה עלה בגורלה של שחר, עד שלבסוף נרצח.
אלמוג הגיע לשחר ואת האהבה הזו גם המוות לא הצליח להפריד.
"אני רוצה לשבת לתכנן איך לשנות את העולם לטובה איך לאגד את הרוב השפוי שרק רוצה לחיות"
לאלמוג הייתה אהבה גדולה למוזיקה. הוא ניגן בגיטרה קלאסית וחשמלית וגם בתופים, והיה יושב עם המשפחה והחברים תופס את הגיטרה ומתחיל לנגן ולהקסים את כולם.
הייתה לו יכולת מדהימה לשמוע שיר שלא הכיר ולנגן אותו ישר.
אלמוג חלק את האהבה הזו יחד עם חבר יו אלון ורבר וגיא אילוז הי״ד שנרצחו באותה שבת.
שלישיית החברים שכרה מקלט עירוני והשתמשה בו בתור אולפן לנגינה וג׳ימג׳ומים.
חטופים שחזרו מהשבי סיפרו שאלמוג דיבר רבות על אהבתו למוזיקה ועל הרצון שלו להפוך אותה לחלק גדול יותר בחייו.
"בכולנו קצת אלוהים"
חלומו האמיתי של אלמוג היה לעסוק בחינוך ולפתוח מעון לנוער בסיכון, בנוסף חלם להתיישב בנגב/ בגולן ולפתח את המקומות הללו כיאה לציוני אמיתי.
״אין טוב מלהיות טוב״ היה המוטו שלו ולפיו פעל.
הוא נתן שיעורים פרטיים במתמטיקה בחינם לנערים שבאים ממשפחות קשות יום, היה אוסף כספים מהחברים ונוסע לקנות למשפחות נזקקות ארוחה לחג, התנדב בעמותת ״ידידים״.
אלמוג, היה הראשון לתת עצה, כתף תומכת ועזרה לכל אדם בו נתקל בדרך.
הוא גרם לכל אחד להרגיש האדם הכי קרוב אליו ולכל חבר להרגיש חברו הטוב ביותר.
בקבוצת הוואטסאפ של החברים נקרא אלמוג ״אבא סרוסי״, כיוון ששימש לחבריו ״אבא״ נוסף, מנהיג ומורה דרך.
לכל אורך הדרך הקפיד אלמוג לשמור על לשון הטוב כלפי הסובבים אותו והסביבה בכלל.
"חבר יקר הגוף לא מעניין יש נשמה שמתרוממת היא תדאג שיעבוד גם הגוף"
ב - 7.10 אלמוג נסע למסיבת הנובה יחד עם שחר גינדי הי״ד בת זוגו ועוד כמה מחבריו.
אלמוג נפצע מירי באותו יום ומי שהיה איתו ברכב נרצח, ביניהם: עמרי אחרק, נועם שי, דניאל וולדמן ושחר אהבת חייו שאותה ניסה להציל ונשאר לצידה עד הרגע שבו נחטף.
שני חבריו הנוספים אלון ורבר וגיא אילוז ששהו ברכב מלפניו נרצחו גם כן וגיא נחטף ומת מפצעיו בשבי.
אלמוג שרד בשבי החמאס במשך 11 חודשים.
עם מעט מאוד אוכל, מים והיגיינה, הצליח אלמוג להישאר חי, להחלים מפצעיו ללא טיפול ולשרוד בגבורה כמעט שנה שלמה.
הרוח שלו לא נשברה והוא נשאר אמיץ, חזק, אופטימי ומלא בתקווה עד שב 29.8.25 נרצח באכזריות ע״י המפלצות של חמאס.
"אוטוטו שוב נחגוג בטבע"
אלמוג ידע לחיות את החיים במלואם, תמיד נהנה מהדברים הקטנים, הוכיר תודה על כל מה שיש לו, היה שמח ועם חיוך על פניו בכל רגע נתון, התעסק תמיד בעיקר ולא בתפל.
הוא היה רנטגן לנשמות ותמיד ידע מה הבן אדם שמולו צריך.
היום זוהי חובתנו להמשיך את דרכו ולהשריש בעצמנו ובחברה שלנו את הערכים והטוב שאלמוג הפיץ כל יום בחייו.
"תקווה תמיד יש רק צריך לבחור בה"